גמרא
פירוש
וְרַב אָשֵׁי אָמַר מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵיהּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
[במאור דף כא: וד״ה אי אמרת. לרי״ף סי׳ תתקכז (ביצה דף לט.)] כתוב שם: [ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר והא תנן השותפים שנדרו הנאה זה מזה אסורין וכו׳, דאיכא למימר] דילמא שאני התם כיון דלית בהו בכל הני דין חלוקה לא אמרינן כל חד וחד מדידיה קא מתהני ומשו״ה אסורין, אבל לשכות [ועזרות והר הבית מקדש קדישי ואינו יכול לאוסרן]. אמר אברהם: היה לו למימר אבל בור של מים כיון ששואבים ממנו מים כל אחד לעצמו כיש בו דין חלוקה דמי כמו חצר ומשום הכי אקשו ליה מחצר ולא אקשי ליה מגופה מרחוב ובית הכנסת. מכל מקום הכל הבל, כי לשתי הלשונות שמעמיד המחלוקת במסכת נדרים [דף מו.] דרבי אליעזר בן יעקב ורבנן, בשתיהן אין בו דין חלוקה קל ממי שיש בו דין חלוקה. אבל הקושיא אינה כלום שלא בא אלא לגלות שהאיסור אינו אלא משום שתוף [ושתוף משתוף]1 מפורסם אקשי ליה. [במאור שם.] כתוב שם: והא דתנן [נדרים פ״ה מ״א, דף מה:] אסורין ליכנס לחצר איכא למימר [כשנכנס לכולו]. אמר אברהם: כעור אשר ממשש באפילה כן כל דבריו. כי משום דקשיא ליה חצר הוצרך לומר כן, ואינו דומה. כי כניסת החצר כמו הרחיצה היא לפי שאינה נחלקת. אבל הבור כשהוא דולה ממנו כבר הוא נחלק ואמרינן יש ברירה, ורבי אליעזר בן יעקב דפליג בכניסת החצר ושרי קסבר כיון דכי מיחלקא אית לן ברירה השתא נמי אמרינן לתוך שלו הוא נכנס. אי נמי כיון דכי מיחלקא מותרין כל אחד בשל עצמו דהא לא נדרו הנאה מן החצר אלא שלא יהנו זה מזה ועכשו שחלקו לא יהו אלא כמוכרים זה לזה ומותרין, הילכך עכשו נמי מותרין דאמרינן יש ברירה וכחלוקה דמיא. ורבנן סברי אין ברירה שהרי עדיין לא נחלקה. וזו הסברא היא שסובר בה רב נחמן במחלוקת של רבי אליעזר בן יעקב ורבנן ולא אתיא כמילתיה דרבינא דבב״ק [דף נא:] דמוקי פלוגתייהו בבור דיש ברירה ומשוי פלוגתא דבור כפלוגתא דחצר. ולפום סוגיין דהכא אליבא דרב נחמן לא דמו, דלגבי בור בדלייתו מן הבור אפילו לת״ק יש ברירה ובכניסת החצר אין ברירה, ולרבי אליעזר בן יעקב אפילו בכניסת החצר יש ברירה.2 [במאור שם.] כתוב שם: לא קשיא דידיה אדידיה, דאיכא למימר כיון שנתן לידו של חבירו וזכה בו חבירו איגלאי מילתא למפרע דמעידן הגבהה זכה בה, ולפיכך כו׳. אמר אברהם: מתקשט הוא בשל אחרים, ובחיי ראשי טענת הרמב״י [= ר׳ משה בר׳ יוסף] היא דליכא למימר הכא איגלאי מילתא למפרע, אלא או קני לה משום דנעשית ידו של מגביה כידו של שולח, ואי משום דנעשית ידו כידו של שולח אפילו משעת הגבהה קני לה. ואי משום מתנה קני לגבי תחומים לא מקני לה ולא מידי דכרגלי הנותן היא. וגם לדעתו אינו מפרש חצי הצורך, דהא איכא לאקשויי על רב ששת ממתני׳ [ב״מ דף ט:] ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר ולא כלום, וכל שכן כשלא אמר. א״כ מ״ט דרב ששת דאמר כרגלי הממלא. אלא הטעם לענין מציאה, כיון שנתנה לו אפילו זכה הוא בו תחלה הרי נתנה לו במתנה, שהוא אמר לו תנה לי ונתנה לו וזכה בה מכח מתנה. אבל לגבי תחומין מתנה לא מהניא מידי דמכל מקום כרגלי הנותן הוא. על כרחך דבהא פליגי, רב נחמן סבר כיון שנתנה לו לאו מכח נותן זוכה בהם אלא מכח עצמו, דאמרינן משעת הגבהה נעשית ידו של זה כיד של זה, ולגבי תחומים נמי כיד עצמו דמי וכרגלי מי שנתמלאו לו הוו, ורב ששת סבר הא דאמרינן משנתנו לו זכה לאו מכח עצמו אלא מכח מתנה זכה בה, ולעולם הראשון קנה והקנה, ולגבי תחומין כרגלי הממלא שהוא הנותן. מכל מקום לרב נחמן הדר קושיין לדוכת׳ דקשיא דרב נחמן אדרב נחמן. ואנחנו יש לנו בזה טעם אחר, כגון שאמר לו זכה לי, ובהא אמר רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו3. אי נמי אף על גב דלענין מציאה אמר רב נחמן לא קנה חבירו לענין תחומין בכל דהו סגי ליה, שהרי השואל כלי מחבירו מערב יום טוב אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגלי השואל דקני שביתה בהדיה בדבורא בעלמא הכי נמי קני. מיהו אם בזכה לי פליגי הילכתא כרב נחמן. אם בתנה לי פליגי הילכתא כרב ששת דקיימא לן כוותיה באיסורי. והרב ז״ל הניח אותה ותמה אני למה4. ואני סבור שהרב ז״ל סמך על דברי רבינו חננאל ז״ל5 שכתב בכאן דהדר ביה רב נחמן מיהא הילכך הוה ליה כסתם מתניתין דקתני של עולי בבל כרגלי הממלא. ואנו כבר כתבנו מה שנראה לנו. ומה שכתב זה הכל משובש. ומחלוקת דרב ושמואל במפקיד פירות אצל חבירו שלא על דעת ליטלם בו ביום ואמר רב כרגלי מי שהפקידו אצלו, קיימא לן כרב. ואינו דומה לשור של פטם, ולא [למי] שזיכה מתנותיו לאורחים כי הם דעתם ליטול אותם בו ביום ואין הנפקד אוסר אותם לדברי הכל וגם לא מי שייחד לו קרן זוית. ולא ידעתי על מה הניחה הרב ז״ל, שאם דימה אותו לשור של פטם, וסמך על דברי שמואל בעבור אותה המימרא לפי שהקשו ממנה למעשה דרב הונא בר חנילאי דף [מ:], כבר פירשתי שאין דומים זה לזה, הילכך הילכתא כרב במאי דפליגי, ולא היא, מדחזינן דאקשו עליה דרב ממתני׳ אלא אם כן זיכה להם מתנותיהם מערב יו״ט. ועוד שהשוו מעשה דרב הונא בר חנילאי למילתיה דרב והא הני על דעת שיטלו אותם ביום טוב עצמו הוו, וקא מקשו מנייהו למילתיה דרב אלמא כי היכי דפליג רב בהא פליג נמי בהא. הילכך כי היכי דמדחייא מילתיה דרב מיהא הם הכי נמי מדחייא מיהא. וכשכתב הרב ז״ל מילתיה דשמואל [דף לז: דף מ.] בשור של פטם וכתב נמי מילתיה דרבי יוחנן. [דף מ.] בהלכה כרבי דוסא, וכתב נמי אוקמתא דמתניתין בשואל כלי מערב יום טוב דאוקימנא אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב, כבר למדנו שאין הלכה כרב. ותו לא מידי. סליק מסכת ביצה בעזרת גדול העצה.מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 בכ״י ושותף משותף.
2 עיין בחידושי הראב״ד ב״ק דף נא: ד״ה במאי קא מיפלגי.
3 עיין במכתם ביצה דף לט. ד״ה ובהא דמלאהו מה שהקשה על זה בהשלמה ואינו בספר ההשלמה שלפנינו.
4 עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ יו״ט פ״ה ה״י, ובספר המאורות ביצה דף לט. ד״ה ובור של יחיד.
5 דף לט: ד״ה והנה ר׳ נחמן, ובב״מ דף י. ד״ה ופריק ר׳ נחמן, וע״ש בש״מ ד״ה ז״ל הראב״ד.
הערות
Gemara
Peirush